החלטה בתיק עע"ם 3349/11

           לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (השופטת א' הלמן) בעת"מ 22041-12-10 מיום 10.3.2011 בו התקבלה עתירת המשיבים 10-1 ונקבע כי יינתנו להם היתרי בניה ככל שמולאו התנאים שנקבעו בהחלטות רשות הרישוי בעניינם.

העובדות על פי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים וטענות הצדדים לפניו

1.        המשיבים 10-1 (להלן: המשיבים) רכשו מגרשים בהרחבה של המשיבה 11 (להלן: המושב) במטרה לבנות עליהם בתי מגורים. בהמשך לכך, הגישו למבקשת 2 (להלן: הועדה המקומית) בקשות למתן היתרי בניה. בתקופה שבין חודש יולי 2009 לחודש יולי 2010 קיבלה רשות הרישוי החלטות ביחס לכל אחת מן הבקשות ולפיהן היתרים יינתנו בתנאים שפורטו בהחלטות. לאחר שלטענתם מילאו אחר התנאים שקבעה ועדת הרישוי פנו המשיבים וביקשו לקבל את ההיתרים, אך המבקש 1, יושב ראש הועדה המקומית, סירב לחתום על היתרי הבניה.

2.        המשיבים הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת בה השיגו על אי מתן היתרי הבניה. המשיבים טענו כי הם מילאו אחר כל התנאים שקבעה ועדת הרישוי כתנאים למתן היתרי הבניה וכי סירובו של המבקש 1 לחתום על היתרי בניה מקורו בסכסוך שהתגלע בין המבקשים לבין המושב בנושא מימון הקמת תשתיות הביוב בהרחבה. המשיבים הוסיפו וטענו כי לא ניתנה כל החלטה של הועדה המקומית על ביטול החלטותיה הקודמות לפיה יינתנו להם היתרי בניה בכפוף לקיומם של תנאים מוקדמים. אף אם ניתנה החלטה כאמור, נטען כי זו נגועה באפליה אסורה, שכן ניתנו היתרי בניה לתושבים אחרים בהרחבה שמצבם זהה לזה של המשיבים.

3.        המבקשים טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף. לטענתם, העתירה לקתה באי מיצוי הליכים שכן היה על המשיבים להגיש ערר על הסירוב ליתן היתר בניה, בהתאם לסעיף 152 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). כן נטען כי העתירה הוגשה בחלוף 45 ימים ממועד קבלת ההחלטה שלא ליתן היתרי בניה ועל כן לוקה היא בשיהוי. עוד נטען כי המשיבים לא גילו בעתירתם עובדות ומסמכים מהותיים וכי לא נעשתה פניה מוקדמת אליהם. באשר למשיבים 1, 2 ו-7 נטען כי הם באו בידיים לא נקיות לבית המשפט מאחר שהחלו בבניית בתיהם ללא היתר כדין בעוד שביחס למשיב 7 הוצא אף צו הפסקה שיפוטי. לגופם של דברים, טענו המבקשים כי ההחלטה שלא ליתן היתרי בניה מצויה במתחם הסבירות וכי אין כל הצדקה להתערבות בית המשפט בהחלטה זו. המבקשים הוסיפו ועמדו על המחלוקת שהתגלעה בינם לבין המושב בנושא מימון וביצוע תשתיות הביוב בהרחבה. בכלל זאת, עמדו המבקשים על כך שהמושב אמור לשאת במחצית מעלות העבודות אך בתחילה סירב להעביר את חלקו ועל אף כי בהמשך הדברים הסכים ליתן התחייבות מטעמו להעברת הכספים, בפועל אין הוא עומד בהתחייבות שניתנה על ידו. סירוב זה, כך נטען, הוא העומד ביסוד החלטת המבקשים שלא להוסיף ולתת היתרי בניה וזאת בהתאם לסמכותה על פי התכנית החלה.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

4.        כאמור, בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה. תחילה, נדחו טענות המבקשים בדבר אי מיצוי הליכים או קיומו של סעד חלופי. בהקשר זה נקבע, כממצא עובדתי, כי מאז מתן ההחלטות המתנות את מתן היתרי הבניה בתנאים (כנזכר לעיל) לא נתקבלה החלטה אחרת על ידי הועדה המקומית או רשות הרישוי המבטלת אותן ועל כן לא הייתה בידי המשיבים האפשרות להגיש ערר על החלטה כלשהי. כמו כן, נדחו הטענות המקדמיות בדבר שיהוי בהגשת העתירה ובדבר העדר ניקיון כפיים תוך שנקבע כי האינטרס הציבורי מחייב התערבות במקרה זה, וכן מאחר שלא הוכח שיהוי סובייקטיבי או שיהוי אובייקטיבי.

           באשר לסירוב ליתן היתרי בניה על רקע המחלוקת לעניין מימון הקמת תשתיות הביוב, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי אף אם הייתה מתקבלת החלטה בכתב על ידי מוסד תכנון כי על המושב לבצע את תשתיות הביוב בהתאם לכתב ההתחייבות שניתן כתנאי לחתימת היתר, הרי שספק אם הדבר מצוי בסמכותו. כן נקבע כי המבקשים "נתפסים" להודעת המושב כי הוא חוזר בו מהתחייבותו אך זה לא היה הנימוק אשר עמד ביסוד הסירוב ליתן את היתרי הבניה, בשים לב לעובדה כי המושב מסר את הודעתו על חזרתו מהתחייבותו לאחר הגשת העתירה.

           על יסוד האמור, קיבל בית המשפט את העתירה תוך שהוא קובע כי בכפוף למילוי התנאים שנקבעו בהחלטות רשות הרישוי, יינתנו למשיבים היתרי הבניה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ככל שנדרשה התחייבות המושב להבטחת נושא התשתיות, הרי שיש לקבוע כי זו ניתנה לועדה המקומית.

5.        בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין אשר הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים נדחתה בהחלטתו מיום 14.4.2011.

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע

6.        על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה ובד בבד לו הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו.

           במסגרת הערעור נטען כי בית המשפט לעניינים מנהליים טעה כשדחה את טענותיהם המקדמיות הנוגעות להעדר ניקיון הכפיים של המשיב 7, לאי מיצוי הליכים, לשיהוי ולאי גילוי עובדות ומסמכים מהותיים.

           לגופם של דברים נטען כי בית המשפט לעניינים מנהליים טעה בקביעותיו לפיהן התנהלות המבקשים אינה כדין, בלתי סבירה ונגועה בשיקולים זרים וכי מקרה זה אינו נמנה על אותם המקרים החריגים בהם בית המשפט יתערב בהחלטת רשות תכנון או רשות רישוי. עוד נטען כי מתן היתרי הבניה בנסיבות המקרה מהווה רשלנות ועומד בניגוד להוראות התכנית החלה ולהוראות חוק התכנון והבניה. לעניין זה הודגש כי אין להפריד בין שלב הרישוי לשלב השימוש וכי אי ביצוען של עבודות ביוב יכול להוות שיקול מספיק לאי מתן היתר בניה. באשר לכתב ההתחייבות של המושב, טוענים המבקשים כי בית המשפט טעה בקביעתו כי זה חזר בו מהתחייבותו לאחר הגשת העתירה וכי חזרה זו נעשתה קודם להגשת העתירה. כן נטען כי בית המשפט לעניינים מנהליים טעה כשנמנע מליתן משקל להתנהלות המושב. התנהלות זו, לשיטת המבקשים, מהווה טעם מספיק לשינוי עמדתם באשר למתן היתרי הבניה. בהמשך לכך טענו המבקשים כי אף אם בעבר עמדתם הייתה שונה וניתנו היתרי בניה על יסוד כתב ההתחייבות של המושב, הרי שאין לראות בסירובם ליתן היתרי בניה כעת כאפליה או כהחלטה שרירותית אלא כהחלטה המשקללת את הסיכון נוכח התנהלות המושב, כי לא תבוצענה תשתיות ביוב. לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי טעה כשהתעלם מחזרתו של המושב מכתב ההתחייבות שניתן על ידו.

           במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע טענו המבקשים כי הסיכויים שהערעור שהגישו יתקבל הם טובים. כן נטען כי מאזן הנחות נוטה לטובתם שכן לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו היה והיתרי בניה יינתנו.

תגובת המשיבים

7.        המשיבים טוענים כי הם משמשים ככלי לניגוח המושב במסגרת סכסוך מתמשך בינו לבין המבקשים. לגופם של דברים טוענים הם כי סיכוי הערעור קלושים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, לנוכח הנזקים שייגרמו להם ככל שתעוכב תחילת בניית בתיהם. כן טוענים המשיבים כי הערעור הוגש באיחור ובלי שהתבקשה אורכה להגשתו, שכן לטענתם פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הומצא למבקשים עוד ביום 15.3.2011. המשיבים מוסיפים ועומדים על התנהלות המבקשים וטוענים כי המניע מאחורי סירובם ליתן היתרי בניה הוא שיקול פוליטי פסול שמקורו בסכסוך בין המבקש 1 לבין המושב. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הטענות הנוגעות לביצוע עבודות בניה ללא היתר הינן שקריות ולבסוף טוענים הם כי אף אם יימצא שיש מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין ככל שהוא נוגע למתן היתרי הבניה, אין מקום להורות על עיכוב ביצוע חלקו של פסק הדין בו חוייבו הם בתשלום הוצאות.

תגובת המושב

8.        בפי המושב טענות מקדמיות לפיהן יש לדחות את הבקשה מחמת חוסר ניקיון כפיים מצד המבקשים וזאת בשל אי גילוי הנימוקים שעמדו ביסוד בקשתם לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים ואת תגובתו לבקשה זו וכן מחמת הצגת עובדות שאינן נכונות לטענתו של המושב על מנת לבסס את בקשתם. לגופם של דברים, טוען המושב, בדומה למשיבים, כי סיכויי הערעור קלושים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. לעניין סיכויי הערעור נטען כי המחלוקת בין המבקשים לבין המושב אינה יכולה לשמש עילה סבירה לאי מתן היתרי הבניה, זאת במיוחד בהעדרה של החלטה המבטלת את ההחלטות המוקדמות בדבר מתן היתרי הבניה. כן נטען לעניין זה כי לפני בית משפט זה הוצגו מסמכים שונים וכן טענות שונות שלא הובאו לפני בית המשפט לעניינים מנהליים. באשר למאזן הנוחות, נטען כי המבקשים לא ביססו את טענתם בדבר נזק בלתי הפיך וכי המדובר, בסופו של דבר, בנזק ממוני. כן טוען המושב כי בפני המבקשים סלולה הדרך לקבל כל החלטה במסגרת הפורום המוסמך בקשר למתן היתרי הבניה ועל כן אין יסוד לטענה בדבר קיומו של נזק בלתי הפיך. המושב מוסיף וטוען כי על פי ההסכמות בינו לבין משרד הבינוי והשיכון, אשר אמור להזרים 50% מן המימון לביצוע התשתיות, כספים אלו לא יוזרמו כל עוד לא יונפקו מעל ל-50% מהיתרי הבניה האמורים להינתן במסגרת ההרחבה. כן עומד המושב על כך כי חלק מן המשיבים הפקידו ערבות בסך של 30 אלף ש"ח בידי המבקשים לצורך הבטחת מימון ביצוע התשתיות וכי הוא עצמו הפקיד בנאמנות סך של מיליון ש"ח בהתאם לכתב ההתחייבות מטעמו וכי עד ליום זה לא נעשה שימוש בסך זה. לבסוף נטען כי מאחר שהסמכות ליתן היתרי אכלוס נתונה אף היא בידי המבקשים, אין ממש בטענה בדבר חשש לפגיעה באינטרס הציבורי ככל שהדברים נוגעים למגורים ללא תשתיות ביוב מתאימות.